הנשיא סטיב אדלר
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת ורדה סאמט; בל 1197/03), בו נדחתה תביעת המערערת (להלן גם -
הגב' ציביאק) לקבוע כי על המוסד לביטוח לאומי (להלן -
המוסד) לשלם דמי קבורה, בגין קבורתו של בעלה המנוח מר יוסף ציביאק ז"ל (להלן -
המנוח).
עיקרי העובדות הצריכות לעניין, כפי העולה מפסק הדין קמא ומכלל החומר שבפנינו
[2] הגב' ציביאק והמנוח היו בעלי אזרחות ישראלית ואזרחות צרפתית. על פי עדות גב' ציביאק, משנת 1989, עת פרש המנוח לגימלאות, התגוררו המנוח והמערערת בצרפת ובישראל לסרוגין. מנתוני ביקורת הגבולות עולה, כי בין השנים 1989-1995, לא ביקר המנוח בארץ. בתאריך 17.03.1996 אושרה תביעת המנוח לקצבת זיקנה מכח "
אמנת ביטוח סוציאלי בין ממשלת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה
הצרפתית" (כתבי אמנה כרך 16, מס' 640, עמ' 593, להלן - האמנה). באישור הקיצבה צויין, כדלקמן:
"
בישראל היית מבוטח מ - 4.54 עד 4.89 סה"כ 421 חודש... פעם בשנה יש להמציא אישור חיים שלך ושל אשתך". ואכן, במסמכים שהומצאו לתיק בית הדין האזורי, מצויים תעודת חיים מיום 26.02.1996 ואישור חיים מיום 28.05.1996, שנחתמו בפני קונסול ישראל בפריס, ובהם צויינה כתובת המנוח ורעייתו בפריס.
בתאריך 06.08.1997 נמסרה למנוח הודעה מטעם המוסד, לפיה המנוח ורעייתו אינם תושבי ישראל החל מיום 16.04.1989 ולפיכך אינם מבוטחים מכח
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). המנוח והמערערת לא הגישו תביעה כנגד קביעה זו של המוסד. במכתב מיום 09.10.1997, ביקשו המנוח והמערערת
"להמשיך ולקבל את זכויותינו בקופת חולים מכבי... גם שלחנו מסמכים שמעידים על מעמד של תושב חוזר מ - 24.11.96".
המוסד נענה לבקשת המנוח וגב' ציביאק ובהודעה מיום 13.10.1997, הודיעם, כי הינם תושבי ישראל החל בתאריך 18.08.1997. ביום 23.03.1999 פנה המנוח למוסד לביטוח לאומי, בהודעה הבאה:
"אני מצהיר שאין שינוי במעמדי בארץ מאז שהתחלתי לקבל קיצבת זיקנה... אני לא תושב הארץ. אני לא מעוניין בתשלום ביטוח בריאות".
בנה של המערערת טען ביחס למסמך זה, כי פקיד התביעות הוא שניסח את תוכנו ובכך שם מכשלה בפני המנוח, אלא שבמכתב, נושא תאריך 22.06.1999, הודיע המוסד למנוח, כי
"
התושבות מיום 18.08.1997 בוטלה לך ולרעייתך עפ"י הצהרתך ועפ"י הנתונים"
, והמנוח או מי מטעמו בחרו שלא להשיג על קביעה זו ולהגיש תביעה כנגדה.
בשאלון לקביעת תושבות (מוצג נ/12) מצינו כזאת:
"לצערי נאלצתי לנסוע לצרפת מסיבות בריאותיות קשות לאחר נתוח לב פתוח. כמובן שליבי היה תמיד בארץ וניסיתי בכל כוחי לחזור להתגורר בקבע לצערי זה לא היה אפשרי, לא יכולתי לסבול במזג האוויר החום והלחות ונאלצתי לטיפולים מיוחדים שלא היה באפשרותי לשלמם".
ביום 23.08.2002 נפטר מר יוסף ציביאק בצרפת, גופתו הוטסה לארץ והוא הובא לקבר ישראל על ידי חברה קדישא. המערערת פנתה למוסד בתביעה, כי ישא בדמי קבורת המנוח. תביעתה נדחתה על ידי המוסד, לאור קביעתו מיום 19.09.2002, כי המנוח לא היה תושב ישראל מיום 01.05.1998 עד ליום 30.06.1999. כן נקבע בהודעה מיום 19.09.2002 שמיום 01.07.1999 ועד ליום 30.04.2000, חזר המנוח והיה לתושב ישראל ומיום 01.05.2000, שוב לא היה המנוח תושב ישראל. לאחר פניות נוספות למוסד שלא נשאו פרי, הוגשה תביעת המערערת לבית הדין האזורי, לחייב את המוסד לשאת בדמי קבורת המנוח. יצויין, כי בנה של המערערת ציין בעת הדיון בפנינו, כי אמו אינה תובעת החזר הוצאות הטסת המנוח לארץ.
פסק דינו של בית הדין האזורי
[3] בית הדין, לאחר שבחן את עדות הגב' ציביאק ואת כלל המסמכים שהוצגו על ידי המוסד, הגיע לכלל מסקנה, כי בין השנים 1989 ועד לפטירתו בשנת 2002, שהה המנוח ברציפות בצרפת, למעט בתקופה שבין יולי 1999 לאפריל 2000, בה הוכר כתושב ישראל. בית הדין קבע, כי לא הוכחו סממנים של זמניות או ארעיות בשהות המנוח והמערערת בחו"ל, משכך אין לראות במנוח תושב ישראל בסמוך לפטירתו.
בטרם דחה את התביעה, הוסיף בית הדין, כי המערערת טענה לראשונה בסיכומיה לזכאות לדמי קבורה מכוח האמנה. כיוון שטענה זו לא באה בפני פקיד התביעות ולא נדונה על ידו, קבע בית הדין כי מדובר ב"טענה מוקדמת", שאין הוא רואה צורך להיזקק לה. למעלה מן הצריך הוסיף בית הדין, כי
"
עיון באמנה מעלה כי היא מתייחסת לקצבאות שונות, בין היתר לקצבת זקנה ולקצבת שארים... ואין כל איזכור באמנה לזכאות לדמי קבורה".
משתביעת המערערת נדחתה על ידי בית הדין האזורי, הוגש הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים בערעור
[4] מר דוד ציביאק, בנה של המערערת, השיג בערעור שבפנינו, הן על הקביעה כי אביו המנוח לא היה תושב ישראל עובר לפטירתו; הן על העובדה כי בית הדין האזורי לא ניתח את הוראות האמנה, ובתוך כך, נמנע מלקבוע כי המערערת זכאית לדמי קבורה, אם לא מכח תושבותו של המנוח, אזי מכח האמנה.
לעניין טענותיו בדבר התושבות, הפנה מר ציביאק בין השאר, למכתבו מיום 01.10.2002 לגב' קרקו, מנהלת מחלקת גביה בסניף המוסד בתל אביב. באותו מכתב, טען מר ציביאק, כי הוריו התגוררו מאז שנת 1976 בדירה שרכשו ברח' אורי בתל - אביב (יאמר במאמר מוסגר, כי במכתבו של המנוח מיום 23.03.1999 צויין, כי "
אני שוהה בארץ בדירה שכורה. חוזה שכירות ל - 5 שנים
". גם המערערת בעדותה בפני בית הדין האזורי העידה, כי "
בשלב מסויים היינו זקוקים לכסף ומכרנו את הדירה. הגענו להסכם עם הקונה שאנחנו נשאר לגור בדירה ונשלם שכר דירה..."). כן, טען מר ציביאק שברשות הוריו רכב הרשום במשרד הרישוי ובניין בארץ אותו הם משכירים, ואילו בצרפת אין להם נכסים והם מתגוררים בשכירות.
אשר לזכאות מכח האמנה טענה המערערת, כי עניין זה הובא לפתחו של בית הדין האזורי והיה עליו להכריע בו. בנה של המערערת הפנה להוראות האמנה, מהן עולה לשיטתו הזכאות לדמי קבורה. במיוחד סמך מר ציביאק טיעונו על הוראת סעיף 10 לאמנה.
[5] המוסד סמך טיעוניו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעניין סוגיית תושבותו של המנוח, תוך שחזר על הכלל, לפיו כעניין שבשגרה אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית.
לעניין הטענה לזכאות מכח האמנה, נטען, כי עניין זה לא הובא בפני פקידי המוסד להחלטתם ולא לובן על ידי בית הדין האזורי, ולפיכך לא יהא זה ראוי להזקק לסוגייה זו לראשונה בשלב הערעור. בתוך כך, נטען כי ממילא אין זכאות לדמי קבורה מכח האמנה.
[6] בעת הדיון בפני המותב, החלטנו, כי שאלת הזכאות על פי האמנה, הינה שאלה משפטית ובנסיבות העניין ראוי לדון בה, אף אם לא נדונה בבית הדין קמא, משכך הורנו למוסד להגיש הודעה מנומקת מדוע לא קמה זכאות לדמי קבורה מכח האמנה. זאת, בין השאר, שעה שלמערערת שולם מענק פטירה. בהודעתו חזר המוסד על טענותיו באשר להעדר זכות לדמי קבורה מכח האמנה. עם זאת, הודיע המוסד, כי
"
היות ומדובר בשאלה משפטית שכבר גובשה עמדתו של המשיב בה, אין מניעה
ממתן הכרעה שיפוטית על ידי כבוד בית דין זה בשאלת הזכאות לתשלום דמי קבורה מכוח האמנה עם צרפת".
דיון והכרעה